<h1>ספר מצות זמניות הלכ' סוכה שער חמישי</h1>
<h2>דף כט:</h2>
כפות תמרים פירושו לבות הדקל האחד מהם לולב, כמו שתירגם אונקלוס [ויקרא כ"ג] ולולבים. והכלל בזה חוזר למה שכתוב ולקחתם לכם ר"ל שיקח כל אחד מכם לולב. ולשון המשנה [כ"ט ע"ב] לולב היבש והגזול פסול. וגבול היבש הוא שיודק שיפרוך בצפורן. ובירושלמי [פ"ג ה"א] סמכו איסור היבש ללא המתים יהללו יה, בדרך צחות השיר, מפני שהיבש הוא כמת. יצירת העלים היא שני זוגות, וגם כל שני עלים מהדבוקים שבלולב נקרא תיומת, נגזר מן תאומים. ואם נשאר התיומת ונפרדו העלים יקשרם ויהיה כשר בכך. והוא אומרו במשנה נפרדו עליו כשר. ובגמרא [ל"ב ע"א] תניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון כפות תמרים, כפות אם היה פרוד יכפתנו. ואם נקצץ ראשו פסול. ואם נסדק או נתרחק אחד מן העלין מן האחר בענין שנראו כשנים פסול. והוא מה שאמרו [שם] נקטם ראשו פסול. אבל נסדק כשר. ואי עביד כהמנק פסול, פירוש המנק בלשון ערב צ'אבט ובלעז קונפש. ואמרו [שם] נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול. ואם נעקם הלולב לצד פניו או לאחד מצדדיו פסול. ואם העיקום הוא מצד גבו אין בכך כלום מפני שכך היא יצירתו. והוא מה שאמרו [שם] עקום דומה למגל פסול אמר רבא לא אמרן אלא לפניו אבל לאחריו בריאתו היא אמר רב פפא וצדדין כלפניו דמו. ואם נפרצו עליו מאחוריו אשר שם היו דבקים, עד אשר הוא ספק עקום בחוטר הדקל פסול. והוא מה שאמרו [שם] נפרצו עליו פסול אמר רב פפא נפרצו דעביד כי חופיא. ולא יהיה ארכו של לולב פחות מארבעה טפחים. והוא מה שאמרו [ל"ב ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה כדי שיהיה לולב יוצא מההדס טפח. ואלה הטפחים הם מן ארבע אצבעות [מנחות מ"א ע"ב], כל טפח מדוד בבהונות אדם בינוני. ואין לו שיעור למעלה וכל אשר הוא יותר ארוך הוא יותר נאה ובהידור מצוה. והארבעה טפחים צריך שיהיו בשדרו של לולב. והוא מה שאמרו [ל"ב ע"ב] א"ר יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח.
<h2>דף לב.</h2>
כפות תמרים פירושו לבות הדקל האחד מהם לולב, כמו שתירגם אונקלוס [ויקרא כ"ג] ולולבים. והכלל בזה חוזר למה שכתוב ולקחתם לכם ר"ל שיקח כל אחד מכם לולב. ולשון המשנה [כ"ט ע"ב] לולב היבש והגזול פסול. וגבול היבש הוא שיודק שיפרוך בצפורן. ובירושלמי [פ"ג ה"א] סמכו איסור היבש ללא המתים יהללו יה, בדרך צחות השיר, מפני שהיבש הוא כמת. יצירת העלים היא שני זוגות, וגם כל שני עלים מהדבוקים שבלולב נקרא תיומת, נגזר מן תאומים. ואם נשאר התיומת ונפרדו העלים יקשרם ויהיה כשר בכך. והוא אומרו במשנה נפרדו עליו כשר. ובגמרא [ל"ב ע"א] תניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון כפות תמרים, כפות אם היה פרוד יכפתנו. ואם נקצץ ראשו פסול. ואם נסדק או נתרחק אחד מן העלין מן האחר בענין שנראו כשנים פסול. והוא מה שאמרו [שם] נקטם ראשו פסול. אבל נסדק כשר. ואי עביד כהמנק פסול, פירוש המנק בלשון ערב צ'אבט ובלעז קונפש. ואמרו [שם] נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול. ואם נעקם הלולב לצד פניו או לאחד מצדדיו פסול. ואם העיקום הוא מצד גבו אין בכך כלום מפני שכך היא יצירתו. והוא מה שאמרו [שם] עקום דומה למגל פסול אמר רבא לא אמרן אלא לפניו אבל לאחריו בריאתו היא אמר רב פפא וצדדין כלפניו דמו. ואם נפרצו עליו מאחוריו אשר שם היו דבקים, עד אשר הוא ספק עקום בחוטר הדקל פסול. והוא מה שאמרו [שם] נפרצו עליו פסול אמר רב פפא נפרצו דעביד כי חופיא. ולא יהיה ארכו של לולב פחות מארבעה טפחים. והוא מה שאמרו [ל"ב ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה כדי שיהיה לולב יוצא מההדס טפח. ואלה הטפחים הם מן ארבע אצבעות [מנחות מ"א ע"ב], כל טפח מדוד בבהונות אדם בינוני. ואין לו שיעור למעלה וכל אשר הוא יותר ארוך הוא יותר נאה ובהידור מצוה. והארבעה טפחים צריך שיהיו בשדרו של לולב. והוא מה שאמרו [ל"ב ע"ב] א"ר יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח.
<h2>דף לב:</h2>
וענף עץ עבות פירשו שהוא בלשון ערב אלאס, הנקרא בלשוננו הדס. קראו הקדמונים עוד אסא. וקראוהו ההמון דיסאנא. ותיארו הכתוב בעבות באלתיועי. וגבול עבות הוא שיהיו שלשה עלין בכל טור, כי לא יקרא עבות פחות ממשולש. ומפני שלא יתכן למצוה עד אשר יהיה משולש העלין נגזר לו תואר עבות. כמו שנאמר ועץ עבות ללולב. ואם היו שבעה עלין בטור, כמו ההדס המצרי, ונשרו ממנו הד' ונשארו השלשה כשר. והוא מה שאמרו תנא עבות כשר ושאינו עבות פסול היכי דמי עבות כגון דקיימי תלתא טרפי בקינא. ת"ר נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת אמר אביי ומשתכח לה באסא מצראה דקיימי ז' טרפי בקינא. ואם יבשו רוב עליו ונשאר בכל ענף ג' עלין לחים כשר, ובלבד שיהיו בראשי הענפים. והוא מה שאמרו [ל"ג ע"א] יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלש בדי עלין לחין כשר ואמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד. ואם נקצץ ראש הענף פסול, לאומרם במשנה נקטם ראשו פסול. ואע"פ שאין זה דעת הרב אלפסי מפני שמצא [ל"ד ע"ב] שר' טרפון אומר ואפילו שלשתן קטומין כשר, כבר חלק על זה הראב"ד ז"ל ואמר שאין כוונת ר' טרפון באומרו ואפילו שלשתן קטומין שיהיו ראשיהן קצוצין. אך כוונתו היא שנקצצו הענפים היוצאים מצדי הבד. וראיה לזה שאמרו בגמרא [שם] תלתא קטימי שכיחי חד ולא קטים לא שכיח. ואם כיון באמרו קטומים שנקטם ראשו, למה אמר חד ולא קטים לא שכיח ואנחנו נמצא אלף שלא נקטם ראשם. והאמת הוא כדבר המשנה ונקטם ראשו פסול. וקטום שא"ר טרפון ר"ל שנקטמו הענפים היוצאים מצדו, וזה נעדר מציאותו. ולכך אמר חד ולא קטים לא שכיח. ואם היו בהדס גרגרים ברוב העלים פסול. ובלבד שיהיו אדומים או שחורים. אך אם היו כמיני ירק או כרפס כשר. ואם הוסר הגרגרים עד שיהיו העלים מרובים מהם כשר. ואסור לחסרם בי"ט. וזה [הוא] שאמרו במשנה או שהיו ענביו מרובים מעליו פסול. ובגמרא [ל"ג ע"ב] לא שנו אלא שחורות אבל ירוקות מינא דהדס הוא וכשר אמר רב פפא ואדומות כשחורות דמיין דא"ר חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה. ולא יפחות משלשה הדסים בלולב, כנגד ענף עץ עבות. ולא יהיה בכל אחד מהם פחות משלשה טפחים קטנים, שהם עשר אצבעות מדודות בבהונות. ומי שלא מצא כולו עבות, דיו בשיהיה רובו עבות. ואסור להריח הדס שבלולב, שאין בהדס הנאה אחרת כי אם בריח, ומה שהוקצה למצוה אסור להריח בו. אבל האתרוג מותר להריח בו ואסור לאוכלו כל שבעת ימי החג וגם לא בשמיני ספק שביעי. וזה [הוא] מה שאמרו [ל"ז ע"ב] הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו.
<h2>דף לג:</h2>
וערבי נחל אינו חובה שיהיו מן הצומחים על שפת הנהר, אך קראם ערבי נחל מפני שעל הרוב הם צמחים על שפת הנהר, כשאמר [ישעי' מ"ד] כערבים על יבלי מים. והם שני מינים. יש מהם הררי ומהם במישור ובעמק. והצומחים במישור הם הראויים למצוה, ותוארם הוא זה, העץ שלהם אדום והעלים לאורך ופי העלה חלק. וההררי אינו ראוי למצוה, והיא צפצפה. וזהו מה שאמרו [ל"ד ע"א] איזו היא ערבה ואיזו היא צפצפה ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה ארוך ופיה חלק, צפצפה קנה שלה לבן עלה שלה עגול ופיה דומה למשור, פירוש מיסר בלשון ערב, מינשאר. ובלעז שיאירה. ולשון המשנה ערבה גזולה ויבשה פסולה. וגבול יבשותה, שתפרוך בצפורן. ואם נפרצו עליה פסולה. ואם נשרו עליה ונשאר מהם עלה אחד בענף אחד כשרה. ואם קצץ ראשה פסולה. ולא יקשור מהם עם הלולב פחות משנים, מפני שמיעוט ערבי שנים [ל"ד ע"ב]. ולא יהיה אורך כל אחד מהם פחות משלשה טפחים. ופירשו בזה [מ"א ע"ב] כשדבר הכתוב ולקחתם לכם, צריך שיהיו לכל מאמין ביום ראשון לולב קנוי משלו. ולא יצא ידי חובתו בלולב של חבירו, זולתי אם נתנו במתנה ע"מ להחזיר. כי עיקר יש לנו כי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. ואם לא תהיה ע"מ להחזיר לא תקרא מתנה ולא יצא ידי חובתו בו כשהחזירהו לו. והוא מה שאמרו [שם] לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט ראשון בלולבו של חבירו אלא אם [כן] נתנו לו במתנה. ואמנם הגזול לא יצא בו ידי חובתו לעולם, ולא לאחר יאוש, מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה [ל' ע"א], כי הלולב הוא כמו אמצעי בינינו ובין הבורא יתברך כדי שימחול לנו, ואינו ראוי שנעשה אמצעי להתקרב אליו במרד. והוא לשון המשנה [כ"ט ע"ב] לולב הגזול והיבש פסול ואמרו בגמרא קפסיק ותני ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני א"ר יוחנן משום רשב"י משום דהוה מצוה הבאה בעבירה, ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש. וכמו כן היבש פסול בכל הארבעה מינים בין ביום ראשון בין ביום שני גם בשאר ימי החג, לסיבה שזכרנו קודם זה שהוא במדרגת המת. ואמנם שאר המומין הנזכרים לא נחוש מהם אלא ביום ראשון.
<h2>דף לד:</h2>
בהכשר ד' מינים שבלולב. ר"ל תבניתם ושיעורם. ונסדרם זו אחר זו על הסדר שהם כתובים בספר הנכבד. אמר י"י [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. פרי עץ הדר פירשו בו [ל"ה ע"א] שזה הפרי הוא אתרוג. ובאמת כי הוא הנאה שבפירות, ויתמיד בו צהלת רטיבתו כל הז' ימים משא"כ בפרישים ולא בחבושים וכדומה להם. ורז"ל נסמכו בזה מן הכתוב דכתיב פרי עץ הדר, הדר באילנו משנה לחברתה. ומפי השמועה למדו שאתרוג היה עץ הדעת שחטא בו אדה"ר, ובגלל זה אנו מרצים בו. ולשון המשנה אתרוג היבש והגזול פסול, וכן הלולב וההדס והערבה הגזולים פסולים. למה שציוה י"י ולקחתם לכם, משלכם. ואמנם היבש ידוע הוא שאינו הדר. וצריך שיהיה האתרוג נקי מכל מיני הגרב. ונאמר במשנה עלתה חזזית על רובו פסול. ופירוש חזזית, כדמות הילפת. בלעז בירוג"ש הצומח בגוף. עלתה חזזית על מיעוטו כשר. וזה בשני תנאים. אחד מהם שתהיה מחוברת במקום אחד.והשני [שלא] (ש)תהיה בפטימתו, והוא הצד הבולט בתחתית האתרוג. אבל אם היתה החזזית מפוזרת במקומות [הרבה] ממנה, אפילו כל הנקבץ מהחזזית יהיה מיעוטו, פסול הוא. וכמו כן שום דבר מן השינוי בפטימתו פסול. וזהו שאמרו [ל"ה ע"ב] לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים או בשלשה מקומות הוי ליה כמנומר ופסול, ובחוטמתו אפילו במשהו פסול. פירוש מנומר, שיש בו מומים. ניטלה פטימתו פסול. ובברייתא [ל"ה ע"ב] ניטלה בוכנתו פסול. ואמתת מלת בוכנתו, יד אל מאהרס בלשון ערב, ולשון רבותינו [חולין נ"ב ע"א] בוכנא באסיתא, ופירשו בזה פה על העוקץ שניתלה ממנו באילן. כי אם נתלש כולו ממקומו ונשארה שם חפירה פסול. ואם נקצץ קצתו בלבד כשר. ועל זה נאמר במשנה נטל עוקצו כשר. ובמשנה ג"כ נקלף פסול. ופסקו בגמרא [ל"א ע"א] שאינו פסול אלא אם נקלף כולו, אבל אם נשאר כל שהו כשר. וזה בשני תנאים אחד מהם שלא יחסר דבר מבשר האתרוג, והשני שלא יהיה בשני מקומות [או] יותר כדי שלא יהא מנומר וזהו מה שאמרו [ל"ה ע"ב] אמר רבא האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא שרי והא אנן תנן נקלף פסול ל"ק הא בכולה הא במקצתה. ובמשנה ניקב וחסר כל שהו פסול ניקב ולא חסר כשר. ובלבד שלא יהא הנקב עובר אל הצד האחר. ואם הנקב עובר [או] הוא כשיעור איסר פסול. ואם היה פחות מכאיסר כשר. ואם נתפח או נבאש או שהוא לבן או שחור או כעין כרפס או כעין החציר או מנומר פסול. וזהו מה שאמרו [ל"ו ע"א] אתרוג תפוח סרוח כושי לבן מנומר פסול. ושיעור האתרוג לא פחות מכביצה, ואין לו שיעור למעלה. והוא מה שאמרו במשנה שיעור אתרוג הקטן רבי מאיר אומר כאגוז רבי יהודה אומר כביצה, והגדול כדי שיאחוז שניהם בידו אחת, ר' יוסי אומר אפילו בשתי ידיו. והלכה כר' יהודה בקטן וכר' יוסי בגדול.
